<h1>ארחות חיים הלכ' שחיטה סימן ד'</h1>
<h2>דף ג:</h2>
מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם הוא מומחה שאינו מניח דבר היתר ואוכל דבר איסור שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם. אבל הצדוקים והביתוסים ותלמידיהם וכל הטועים אחריהם שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה. ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת. שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו בשחיטתן והן אינן מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו.
<h2>דף טז:</h2>
כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו על השחיטה אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר הגוים ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר (ויקרא י"ז ה') למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם וגו' וזבחו זבחי שלמים לי"י אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר נוחר ואוכל. ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה. ונצטוו שם כשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה. וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנ' (דברים י"ב כ') כי ירחיב יי' אלהיך וכו' (שחטת) וזבחת מבקרך וצאנך וגו' וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואחר כך לאכל.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה צריכות פרכוס בסוף השחיטה ביד או ברגל או שתכשכש בזנבה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אסורה שאין זה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה שהרגלים כבידים אל הבהמה לפי שהן רחוקים מן הלב ומן הראש ובהמה גסה שאבריה כבדים עליה אם לא היה לה מעט חיות לא היה לה כח לא ביד ולא ברגל לא לפשוט ולא לכפוף לפיכך בין ביד בין ברגל אם פשטה אע"פ שלא כפפה [או כפפה] אע"פ שלא פשטה כשרה. כשכשה בזנבה כשרה וכן אם הטילה רעי אם מתרזת כשרה ואם שותת פסולה. היתה גועה אם קולה עבה כשרה ואם נמוך פסולה וה"ה לבהמה דקה וכתב הר"ז ז"ל [שם בחולין דברי בעל המאור] דמסוכנת שהיתה ידה פשוטה וכפפה לא נתברר בדברי הריא"ף ז"ל ונראה לומר דהלכה כשמואל בהא דשרי ומוסיף הוא על דברי רב ע"כ.
<h2>דף לז:</h2>
ואיזהו מסוכנת כל שמעמידין אותה בגערה או במקל ואינה עומדת ואם עומדת היא מותרת ע"כ. וכל מי שהיא בחזקת בריאה אע"פ שאין בה אחת מכל אלה שאינה מפרכסת כלל מותרת. ואמרו משמן של גאונים ז"ל שלא נאמרו להתיר בהמה מסוכנת לגוי אלא לישראל וה"ה אם קנאה ישראל וכתב הרשב"א ז"ל ורבותינו אמרו שזה היה להם מדת חסידות ולא לכל אדם אמרו ע"כ.
<h2>דף לח:</h2>
וחיה אפילו הגסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס לפי שהיא קלה להתנועע. ועוף אע"פ שהוא קל בתנועתו לא החמירו בו בפרכוס כמו בבהמה דקה והטעם לפי שאין כח חיותו גדול ולפיכך במעט חולי אפס כחו. ואם תקף חוליו עד שקרב למות ולא היה לו כח לרפרף אפילו בגפו או לכשכש בזנבו אסור ולפיכך אם לא רפרף אלא בגפו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס וכשר.
<h2>דף עד.</h2>
והדברים שנתרין בלא שחיטה הם ארבע מינין ואלו הן: דגים וחגבים והשליל ובן פקועה. השלשה מהן מותרין בלא שחיטה ואפילו מדבריהם. והרביעי מותר דבר תורה אלא שטעון שחיטה משום מראית העין. דגים וחגבים אין צריכין אפילו נחירה כמו שביארנו. השליל מותר בשחיטת האם. בן פקועה טעון שחיטה משום מראית העין וכתב הרשב"א ז"ל (ת"ה הקצר בית ב' שער ד') השליל הוא [העובר] נמצא בבהמה בשעת שחיטה ובין שהוא חי ובין שהוא מת בין שהוא בן תשעה בין שהוא בן שמונה ניתר בשחיטת האם. שנ' (ויקרא י"א ג') וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו מפי השמועה למדו בהמה בבהמה תאכלו. ויש מי שאוסר בבן תשעה חי והדעת מכרעת כדברי המתירין. בד"א בששוחט את האם שחיטה הראויה ובנמצאת כשרה אבל השוחט ונתנבלה בידו ואפילו שחט כראוי ונמצאת טריפה אין הולד ניתר בשחיטת האם שכל שחיטה שלא הועלת לאם לא תועיל כלום להתיר העובר. לפיכך השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה מת או שמונה בין חי בין מת אסור. מצא בה בן תשעה חי שוחטו ומותר שבן תשעה חי מתיר עצמו בשחיטת עצמו.
